תופעת מתן ההלוואות החוץ בנקאיות הולכת ומתרחבת ואיתה גם תופעת גיוס הכספים/הון לקרנות שעוסקות בהלוואות כאלו.
ביניהן כמובן יש את הקרנות שעוסקות במתן הלוואות לפרוייקטים נדלניים, לפעמים להתחדשות עירונית (דוגמת תמ"א ,38 שהפכה מתכנית לחיזוק מפני רעידות אדמה למכשיר התחדשות עירונית) ולפעמים לפרויקטים קבלניים רגילים.
הרעיון העקרוני שעומד מאחורי מרבית הקרנות הוא התקשרות בהלוואות עם יזמים שמתקשים להשיג מימון בנקאי מסודר. קושי כזה לא בהכרח מעיד על פרוייקט לא טוב, אלא לעיתים על חיסרון לגודל, כלומר הבנק לא מוכן להפעיל את כל מערך הבדיקה וההסדרה בשביל פרוייקט שהוא קטן ולעיתים קצר טווח.
במהלך השנים ליוויתי לא מעט קרנות כאלו, בעיקר בחו"ל (ארה"ב). בחלק מהן, התרחשה תופעה, שחזרה על עצמה, אשר הביאה לקריסתן.
מנהלי הקרנות, הגיעו לשלב הגיוס מהמשקיעים, כאשר יש להם ניסיון והצלחה מוכחת במתן הלוואות כאמור, תוך שמירה קפדנית על עקרונות מתן ההלוואות, אך בסופו של דבר ההיקפים היו קטנים ביחס לגיוס המתוכנן שלהם מהמשקיעים.
התופעה היתה מאד פשוטה – גידול בבת אחת בכספים המיועדים להשקעה, מעבר ליכולת הגידול האורגנית של העסק, מביא לפשרות בהסכמים עם הלווים. פשרות כאמור יכולות להיות התקשרות עם לווים שבמצב רגיל לא היו מתקשרים עימם, כי לא עמדו בכל הקריטריונים שמנהל הקרן הציבו להם (ואשר הם אלו שהביאו להצלחתם בעבר), או תנאי הלוואות מקלים על הלווים, בשונה מהסכמים שעשו מנהל הקרן עד כה.
המתכון הזה, לפי נסיוני, הוא ערובה לכישלון, אשר כשמדובר בנדל"ן, הזמן שבו מגלים את זה הוא מאוחר מדי.
לכן, כשאני ניגש לבדוק, האם כדאי להשקיע בקרן מתן הלוואות כאמור, ראשית, אני בוחן את הגמישות ששומר לעצמו מנהל הקרן – אם יש גמישות כזו , אני מוותר.
(*) " הניח מעותיו על קרן הצבי" – ביטוי שמשמעותו הוא שם את כספו במקום לא בטוח .
.