סוגיית השיתוף במקרקעין היא סוגיה מורכבת מאד. לא ניכנס לכל ההיבטים המשפטיים המסובכים שלה אבל נדגיש שהיא קרובה אלינו הרבה יותר ממה שחושבים.
ב-150 השנים האחרונות התבצעו רכישות קרקעות מסיביות בארץ ישראל וגם שיווק קרקעות רבות על ידי המדינה, כבעלים של מעל 90% מקרקעות המדינה. הזמן שחלף יצר, מטבע הדברים, ריבוי בעלים בקרקעות רבות ולעיתים גם מבנים (או אפילו דירות בודדות), בדרך כלל מתוקף ירושות, אך גם בנסיבות אחרות.
ריבוי הבעלים, הוא בגדר "שיתוף במקרקעין", כלומר כל הבעלים רשומים ביחד באותו רישום בטאבו, לפי חלקם היחסי, שלא כמו בבית משותף, לדוגמא, בו כל דירה רשומה כיחידה נפרדת ב"טאבו".
באופן מוזר "שיתוף" היא מילה נרדפת ל"סכסוך" – היכן שיש שיתוף נמצא בדרך כלל גם סכסוך. כולנו מכירים את המושגים "ריב משפחתי" או "סכסוכי ירושה" המראים כיצד התפתח השיתוף העמוק ביותר שאנו מכירים (משפחה) לסכסוך.
חוק המקרקעין מכיר במורכבות יחסים אלו ולכן יש סעיף בחוק הקובע שכל שותף במקרקעין זכאי בכל עת לדרוש פירוק השיתוף.
לאחרונה נתקלתי בכותרת מאמר שבה נאמר שבעלים של 0.5% (חצי אחוז) הגיש בקשה לפירוק שיתוף ובכך מנע מגעים לעסקת קומבינציה של כ-90% מבעלי הקרקע האחרים.
כמובן שהחלטת בית המשפט בסוגיה ופרטי הסכסוך עצמו אינם בדיוק כפי הכותרת של המאמר ונראה שמאחורי הסכסוך עומדות שתי חברת נדל"ן גדולות, אך זה לא העיקר.
החלטת בית המשפט להוציא את הקרקע למכירה פומבית, בטענה, בין השאר, שבכך לא ייגרם הפסד לבעלי קרקע הרוב, היא לדעתי העיקר. כל מי שמבין בנדל"ן מכיר בכך שמכירת הקרקע בנסיבות אלו גורמת נזק לכולם ולו מן הטעם שבמלחמה כל הצדדים מפסידים.
בית המשפט התעלם מכלל כלכלי חשוב והוא שעסקה שנעשית, לא במועד שבו המוכר מעוניין בכך (מכירה כפויה), היא מכירה מסוכנת ולכן ייתכנו הפסדים למוכר.
מסקנה: אם אתם שותפים במקרקעין (או בכל שיתוף כלשהו) עשו הכל כדי להגיע להבנה כי אחרת כולם מפסידים.